ורדה שולמן
ורדה נולדה בתל אביב ב 17/1/1932 להוריה עמנואל ורוזה הדס, אחות צעירה
לכרמליה ואריאלה.
את המשפחה ליוו שני אסונות גדולים: מותה של אחותה של ורדה כרמליה
בתאונת דרכים והרצח של אחותו של אביה בידי כנופיות ערבים בגבעת עדה בזמן
פרעות 38.
הדבר השפיע על הוריה וורדה התקשתה בילדותה בגלל התנהגותה החרדתית של
אמה.
בזמן מלחמת העולם השנייה עברו האם והבנות לגור במשך שנה ברעננה אצל
משפחת האם על מנת להתרחק מההפצצות על תל אביב.
בבית הספר ורדה הצטרפה לתנועת מחנות העולים ובהמשך לתנועה המאוחדת.
בכיתה ט , למרות התנגדותה של
אמה עברה ורדה ללמוד בבית הספר החקלאי "עיינות" בתנאי פנימייה וזאת בשל רצונה להיות חקלאית. עם פרוץ מלחמת
השחרור רצתה ורדה להצטרף לפלמח אך הוריה סירבו לאפשר לה להפסיק את לימודיה.
כבר בילדותה חלמה ורדה על חיי קיבוץ וכשהגיעו לבית הספר מהכשרת דפנה
לספר להם על קיבוץ חדש שהולך לקום היא הרגישה שזהו השיא בהגשמה אליה חונכה- הקמת
קיבוץ חדש.
הימים הראשונים ביראון היו קשים אך הדבר לא הפריע לורדה והיא חוותה
אותם מתוך אמונה בדרך, כשחיי החברה הערים מחפים על הקושי.
ביראון הכירה ורדה את יאיר ובשנת 1952 הם נישאו בחתונה משותפת להם ולמשפחת
לוי אחיה של ישראלה ארדיטי.
בשנת 1953 נולד איל. בתקופה זו עבדה ורדה ברפת, הימים ימי צנע ולא היה
אוכל לפרות. ורדה פנתה אל מרכז המשק דאז שהציע לה להאכיל אותן במזרנים ישנים. לורדה
זו הייתה נקודת שבירה והיא הודיעה ליאיר שהם עוזבים את יראון. המשפחה עברה לחצי
שנה לכפר הנוער הדסים. רק לאחר שהבטיחו לה ביראון שיהייה אוכל לפרות הסכימה ורדה
לחזור.
לאחר החזרה ליראון נולדו עוד שלושה בנים עופר, אורי ויפתח. ורדה ויאיר
לא הסתפקו בכך ואימצו למשפחתם את אילן שהיה בשבילם בן משפחה לכל דבר.
בהמשך נולדו נכדים רבים ביראון ומחוצה לה, ורדה טיפחה את משפחתה באהבה
רבה והתמידה בארוחות ערב משותפות בימי שבת (כי בשישי חייבים לאכול עם כולם בחדר האוכל,
שהינו מרכז החיים של הקיבוץ)
בכל מקום בו עבדה היא הייתה המנוע שמפעיל, מקדם ודואג לכל ביסודיות
ותוך למידת הנושא לעומקו. אבל בעיקר היא הייתה הלב הגדול שדואג ונותן. מסירותה
והקשר הרגשי שלה לעבודתה (כולל הדמעות) היו הסמל המסחרי שלה.
מלבד ברפת עבדה ורדה בשנותיה
ביראון גם בגן הירק, בנוי, כמטפלת בבתי ילדים.
בתחילת שנות השישים יצאה
לקציעות כמבשלת של גרעין ב' בהאחזות,
תקופה שחיזקה מאוד את הקשר שלה לאותם
צעירים.מאוחר יותר הקימה את חדר האוכל החדש (המבנה תוכנן ע"י רפי גיל בן
דודה) תוך שהיא מקפידה ללמוד מקיבוצים אחרים כיצד הכי טוב לארגן ולנהל אותו והייתה
האקונומית הראשונה בו. בסוף שנות השמונים (אחרי חזרתה משנתיים באפעל כאם הבית של
ה"דו שנתי") הייתה בין הוגי ומקימי הנופשון שלוה על ההר יחד עם רותי גרי
וניהלה אותו בראשיתו. את שנות הפנסיה שלה
בילתה בעבודה במשתלה. הייתה אחראית על נושא הייחורים והשתילים הצעירים. את עבודתה
הפסיקה עם הגיעה לגיל 85.
בראיון שערכו איתה אומרת ורדה על יראון : " כשאני רואה את יראון
היום אני גאה מאד בו, לעיתים יש ומתעוררים כעסים או ניגודים, אבל תופעה זו קיימת
בכל מקום. יראון היא חלקת אלוהים הקטנה שלי בה אני גאה"
אהבתה של ורדה לחקלאות באה לידי ביטוי בטיפוח הסביבה בה היא חיה, מי
מאיתנו לא מכיר את הגינה המטופחת סביב ביתה, את ההתמדה שלה עד סוף ימיה בהשקיית
וטיפוח העציצים ליד חד"א, את האהבה שנתנה לכל שתיל חדש במשתלה.
ועכשיו- עייפה בובה זהבה, ואנו נפרדים ממך ורדה.
תחסרי לנו, יהי זיכרך ברוך.