אראלה מירב
אראלה נולדה במושבה הגרמנית בחיפה ב-א' כסלו
תרצ"ט, 2/12/1929, להוריה
שולמית ומרדכי. השנייה מבין 3 אחיות ואח, למשפחת
אוירבך,
שהיתה
משפחת רבנים מפורסמת בירושלים, דור שביעי בארץ. סב-סביה, הרב
מאיר אוירבך, הינו אחד מ-100 גדולי
האומה המונצחים בכותל המערבי.
אחות קטנה למקסימה, ממקימי
קיבוץ מעגן מיכאל, ואחות גדולה לאוסיקה וטלי.
עד גיל 16 גדלה
אראלה בחיפה. בכיתה ה' הצטרפה לצופים. הבית
היה בית חלוצי ופמיניסטי. שולמית, אימה של
אראלה,
היתה
ממייסדות "ארגון אמהות עובדות" שבהמשך
הפך לנעמ"ת. הוריה
אימצו לחיקם נערות שמסיבות שונות לא יכלו לעבוד בחקלאות (עבודה
שנחשבה אז לנחשקת ביותר), וחלק מנערות אלה הפכו לחברותיה הטובות
ביותר של אראלה עד לשנים האחרונות. התנדבות, עשייה
למען האחר וראיית הטוב בכל אדם היו ערכי היסוד במשפחה, והשפיעו
עמוקות על האופן שבו פתחה אראלה את ליבה, קיבוצה וחדרה בקיבוץ, במשך
עשרות שנים, ובפני אנשים רבים, שחלקם הפכו לבני משפחת מירב עד
עצם היום הזה.
בגיל 16 עברה
המשפחה לירושלים, ואראלה סיימה את חוק לימודיה בגימנסיה רחביה. אראלה
הייתה תלמידה מצטיינת, למעט מקצוע אחד שאותו לא הסכימה ללמוד: אנגלית. עקרונותיה
החלוציים לא הותירו לה ברירה אלא להתכחש לכל מה שהזכיר את שלטון המנדט הבריטי בארץ
ישראל באותם ימים. לימים הייתה אראלה משתעשעת עם דוברי אנגלית שפגשה, כשהיתה
אומרת להם ששמה הוא "אנג'לה", ויהיתה
סוחטת מהם קריאות התפעלות. אך מעולם לא הסכימה להעמיק את
ידיעותיה בשפה האנגלית. בהזדמנות הראשונה שהייתה לה הצטרפה
אראלה לארגון ההגנה, וחילקה את שנות התבגרותה בין לימודים
לבגרות (למעט אנגלית), פעילות בהגנה ופעילות בתנועת
הצופים.
את יום הולדתה ה-18, שחל 3 ימים
אחרי הכ"ט בנובמבר, שבו
התקבלה החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, חגגה
אראלה לראשונה מחוץ לבית, במסע הגיוס לפלמ"ח, שהסתיים
בקיבוץ איילת השחר, ולא היתה מאושרת ממנה. באותה שנה היא הגיעה עם יתר
חברי ההכשרה לקיבוץ דפנה. שם עבדה לצד אחות הקיבוץ ושם התפתחה
אצלה המשיכה למקצוע זה. במלחמת השחרור השתתפה אראלה, לצד
חבריה וחברותיה בגדוד השלישי של חטיבת יפתח בפלמ"ח, שלחם
בקרבות על נבי יושע, כיבוש צפת, ומבצע
חירם שבו שוחרר מרכז הגליל העליון. 16 מחברי ההכשרה נפלו בקרבות, ועל
המורשת שהשאירו הקימו בוגרי ההכשרה ואראלה ביניהם, את
קיבוץ יראון.
אראלה נבחרה להיות האחות הראשונה של
הקיבוץ,
והקימה
ב-10 אצבעותיה
ו-2 תחבושות
גאזה את המרפאה ביראון. הוריה של אראלה התגאו בביתם שהגשימה את
החזון החלוצי של יישוב הארץ, ומאז השנה הראשונה להקמת
הקיבוץ,
בשנת 1949, ועד
לפטירתו של מרדכי, אביה של אראלה, בשנת 1974, היו
חוגגים את חגי הפסח בקיבוץ יראון עם אראלה, משפחתה וחבריה. אראלה
היתה גאה בהוריה ובבחירתה להקים קיבוץ בגליל המרוחק והנטוש, והייתה
מציעה לצעירים שנוסעים להודו, "לבוא אלינו לגליל ללמוד משהו
אמיתי על מימוש עצמי."
ביראון נישאה אראלה ליוסי ונולד בנה
הבכור זיו. לאחר פרידתה מיוסי גידלה את זיו לצד יוסי שנשאר תקופה נוספת
ביראון.
12 שנים לאחר לידת זיו, כשהיתה כבר בת 37, החליטה
אראלה שברצונה להגדיל את משפחתה, ובשנת 1965 התחתנה
עם משה מירב. נולדו להם 3 בנים: שי, ניר (שהפך
לניצן)
וטל. יחד בנו
משפחה מורחבת, שכללה את זיו ואת ילדיו של משה מנישואיו הקודמים עם רותי: נוגה
ויובל.
ברבות
הימים הצטרפו ילדיהם ונכדיהם של הבנים למשפחה.
לאחר הולדתו של טל לא חזרה אראלה
לעבודתה כאחות. כשהיא כבר כמעט בת 50 עשתה הסבה מקצועית, רק שאז
עוד לא קראו לזה ככה. היא יצאה ללימודי עבודה סוציאלית, ולאחר
מכן עבדה במשך שנים כעובדת סוציאלית בקיבוצי האזור. בשש
שנים מתוכן ריכזה את מחלקת הרווחה של המועצה האזורית, ובמהלך
כהונתה הייתה מהוגי הרעיון של מה שהפך לימים לבית ותיקי הגליל. שנים
אחרי כן, כשהפכה אראלה בעצמה לוותיקת גליל, זכתה
להגיע אליו בקביעות כתלמידה.
מי שהכיר את אראלה מעבר לחזות הרצינית
שלה, ידע שיש
בה זיק שובבות שיכול להפיל את טובי הבחורים בפח. כך היה
כשבשנת 1951, כשהיתה אחות ואקונומית, נגנבה
מהמטבח עוגה מקושטת, שהכין צוות המטבח ליום הולדתו של אחד
החברים.
אראלה
החליטה שיש להעניש את הפושעים, ולמחרת בבוקר כתבה על לוח
המודעות בקיבוץ שלעוגה הוכנס רעל ניסיוני, ומי שאכל מהעוגה צריך לפנות
בדחיפות למרפאה. עד הצהרים התייצבו במרפאה שלושת הבוזזים, ואראלה
נתנה לכל אחד מהם שקית של מלח אנגלי וציוותה עליהם לצרוך את תכולת השקית במשך שבוע. לאחר
שבוע חזרו 3 הבוזזים לעבודה, רזים וכחושים, ומיותר
לציין ששום עוגה לא נגנבה יותר.
במשך כל חייה ביראון, הקפידה
אראלה לשלב תרומה לקהילה הקיבוצית לצד עבודתה. השורשים
הסוציאליסטיים החלוציים ואהבת האדם, מהם ינקה בילדותה, הביאוה
באופן טבעי לקחת על עצמה מגוון תפקידים שתכליתם קידום החינוך, התרבות, החברה
והרווחה. ברשימת התפקידים נכללים: מרכזת
בית ספר, מרכזת תרבות, מזכירה (פעמיים), מרכזת
עבודה,
רכזת
משאבי אנוש, מרכזת ועדת שכירים, מרכזת חד"א, מרכזת
ועדת שיוויון, מרכזת ועדת חברה, מרכזת ועדת חברים, עורכת
העלון,
אחראית
על טיולי המשפחות בשבתות יחד עם משה, מרכזת
ועדת קליטה, מרכזת ועדת קלפי ורכזת כתבים במגזין "כיוון
חדש"
של
גמלאי הגליל העליון.
אין טוב מלהשתמש במילותיה של אראלה כדי
לתאר את שלל התפקידים שלה, וכך היא אומרת: "אני
תמיד צחקתי ואמרתי במילים של אז: חברי הקיבוץ מתחלקים לשניים. אלה
שמכניסים כסף ואלה שמוציאים כסף. אני הייתי שייכת תמיד לאלה
המוציאים כסף. תמיד השתייכתי לחלק החברתי-תרבותי
של המשק. הייתי בצד של מי שנשא את הפרח ולא את הלחם כי חשבתי שזהו החלק
הנותן טעם לחיים."
אראלה, רב
פועלך וקצרה היריעה מלתארו. תרומתך להקמת ההתיישבות העובדת
בגליל,
הפיכת
יראון לקיבוץ חזק ומבוסס, המשפחה הגדולה שהקמת והרוח המיוחדת שלך, יישארו
עימנו לעד.