חסר רכיב

נעמי ניר

נעמי ניר
תאריך לידה: 23.8.1929
תאריך פטירה: 11.9.2013
נעמי נולדה בשנת 1929 ‏בתל אביב, בעיצומם של מאורעות תרפ"ט. להוריה יצחק
ומיכל.
‏למדה בגימנסיה הרצליה והיתה חניכה פעילה בצופים. כבר בכיתה 1 ‏' הצטרפה
להגנה ובאפריל 1948 ‏התגייסה לפלמ"ח כחברה בהכשרת דפנה.
‏בסוף מרץ 1949 ‏השתחררה מהצבא וב- 20.5.49 ‏, יחד עם חברי ההכשרה התנועה להגשמה ביראון.
‏מאז קשרה את חייה עם המקום, בו נישאה לאורי והקימה עימו משפחה מפוארת.
בשנת 1954 נולדה יעל, יורם הצטרף בשנת 1958 ‏ואחרונה נולדה אלה. במהלך
השנים התרחבה המשפחה והתווספו תשעה נכדים ותשעה נינים.
‏היום חיים ביראוו שלושת ילדיה, וחלק מבני הדור השלישי והרביעי.
‏לפני שלוש וחצי שנים נפטר אורי, ולמרות הכאב וההלם שליוו את מותו, הפתיעה
נעמי בהתמודדותה האמיצה והנחושה לאחר עזיבתו. למרות בריאותה הרופפת
הוא שמרה על הבית כמרכז חם לכל בנו המשפחה, ונשארה מעורבת מאד בכל מה שקרה ביראוו.
‏בשנים הראשונות של יראון עבדה נעמי בגן הירק, רוב הזמן כמרכזת הענף. מגן ירק קטן שהוכשר ליד האגם, ובעיקר סיפק את צרכי הקיבוץ והחברים, הובילה להרחבת הענף באזור האגסים של היום, תוך הגדלת מגוון הירקות שגידלו, והפיכת הענף למסחרי.
‏כך היא תיארה את התקופה הזו באחת השיחות על השנים הראשונות ביראון: "ניסינו ‏לגדל דברים שאנחנו מצליחים בהם פעם ועוד פעם. בעגבניות הגענו ממש להישגים יפים.
‏במהלך השנים הללו יצאה להשתלמויות מטעם התנועה, ונאבקה במגמה של אותה תקופה לשלב את כל החברות האמהות בעבודה חינוכית בבתי הילדים. היא לא היתה לבדה במאבק הזה.
‏למרות זאת, היא מתארת: הפעם היחידה בהיסטוריה שלי ששמחתי שהכניסו אותי
לבית ילדים, בגלל פנצ'ר שהיה שם, היה כשגידלנו תפוחי אדמה. היה נורא קשה
לעבוד בתפו"ד. כל היום עבדנו כפופים. יום אחד קראו לי לעבוד בפעוטון ואני
אמרתי: "אין דבר, יום אחד אני אנוח."
‏היום האחד הזה הפך לתקופה ארוכה של כמעט שלושים שנה, בה היתה מטפלת תינוקות ראשית. גם כאן יצאה השתלמויות בעזרתו העמיקה את הידע שלה בתחום החינוך ובגידול תינוקות, והפכה את עבודתה זו לאתגר חינוכי. בראיון לעלון היא מבטאת את השינוי שחל בתפיס‏תה: אני בהחלט מאמינה שחברות אשר עובדות בחינוך יודעות להעריך את רכישת הידע וההתפתחות שימי העיון מאפשרים, כי זה "טעם החיים" בעבודה שלנו.
‏לאו‏רך רו‏ב השנים בהן עבדה בגיל הרך בכלל ועם תינוקות ב"זמיר" בפרט, היתה
גם חברה בו‏עדת חינוך.
‏בשנים 1960 ‏עד 1988 ‏עבדה נעמי ב"זמיר" ו‏ליוותה ‏ במסירות אמהות צעירות רבות, שילדו את ילדיהן הראשונים ביראון ונעזרו בנסיון ובידע הרבים שצברה.
היא מאד האמינה בשיטת החינוך והלינה המשותפת, ו‏ההחלטה על מעבר ללינה
משפחתית גרם לה לעזוב את עבודתה בזמיר .
‏נעמי הקפידה מאד על נקיון וסדר, והיתה לה משנה סדורה במה שנוגע לחינוך. היא ד‏רשה גם מהסובבים או‏תה לעמוד בנו‏רמות מאד נוקשות.
‏מאפיין זה ליווה אותה כשעבדה כמבשלת בשטחים שבעמק, כשטיפלה בתינוקות ‏
גם כשעברה מ"זמיר" לעבודה במפעל הרוכסנים פסקל, בשנת 1990 ‏.
‏במקביל לעבודתה במפעל בתחום בקרת האיכות והמיון רוכסנים, עבדה חלק
מהשבוע במרכז למידה שהקימה בבית הספר "פסגות" האזורי שזה עתה הוקם
ביראון·
‏לאחר כמה שנים עברה לעבודה במפעל באופן מלא ו‏החלה לעסוק בהזנת נתוני
יצור למערכת המידע.
‏בתקופה זו הצטרפה לועדת בריאות וריכזה את ועדת בריאות הנפש. תפקיד
שמילאה לאורך שנים רבות, ו‏עשתה אותו בדיסקרטיות ו‏ברגישות רבה.
‏כשהילדים התבגרו, נעמי ואורי החלו לטייל בעולם, בטיולים שארגנו באופן עצמאי,
בסגנון תרמילאי. הם הגיעו במהלך השנים למדינות רבות ולאזורים אקזוטיים
ומרוחקים. למרות קשיים בריאותיים מהם סבלה, היא לא ויתרה והצליחה להגיע
למקומות מאד מיוחדים יחד עם אורי, עד שנפטר לפני שלוש שנים.
נעמי הייתה מאד דומיננטית בהכשרת דפנה. היא הייתה מאד דעתנית והיו לה מחזרים רבים.
בשנים הראשונות של יראון, עזבו רבים מחברי ההכשרה ורוב החברים שנותרו כאן
ניתקו את הקשר עם העוזבים בתחושת כעס. עם חלוף השנים והכעס, התחדשו הקשרים עם חברי ההכשרה ונעמי היתה בן המובילות לחידוש הקשר.
היא דאגה כל השנים להגיע לכנסים השנתיים של הכשרת דפנה והיא ואורי היו מאד פעילים הארגון כנסים של ההכשרה ביראון.
המעורבות והאכפתיות של נעמי לחיי הקהילה ביראון יחסרו כאן מאד.

חסר רכיב